רקע

קיקלבאק נולד בוייסלדאון, עייריה קטנה במרכז דרום היבשת, ישוב עם אוכלוסייה יחסית גדולה של ננסים.
על אף ה"נורמליות" היחסית של משפחתו, שרצו שיחפש מקצוע הגון, הוא הרגיש שלא שם מקומו.
חסר תכלית, חסר משמעות בחיים האלו בעייריה, קיקלבק הסתכל החוצה. הטבע קרא לו. במיוחד יער סאנו שנמצא בפאתי העייריה, שידוע
כמקום התכנסות של ננסים "יצירתיים" יותר, שהפכו את הטבע לביתם.
כל יום שהיה עובר ליד היער, הקול הפנימי שבו הלך והתחזק מלחישה לדיבור ועד לזעקות, עד שלא יכל יותר
וברגע אחד, עם הבגדים שעל גופו ולא יותר מכך, מבלי אפילו להגיד שלום, הוא רץ לתוך היער.
אחרי שעות, ימים, שבועות? הוא לא היה בטוח, אבל הזמן חלף. מדי פעם זה הרגיש לו כאילו זכרונו בוגד בו, ולפעמים היה ממצמץ ואיכשהו
שעות רבות חלפו, והוא במקום אחר לגמרי.
הוא תהה מדוע לא הסתכל אחורה כשרץ לתוך היער, מה משך אותו לשם בכזו עוצמה? מדוע לא אמר שלום להוריו?
כאילו נפשו לא הייתה יותר רק שלו.
 
בשיטוטיו ביער, הוא נתקל בנסס שחיית פרא עמדה לטרופו, הוא ניסה לטפס לעץ מעל ולהושיט יד לננס, אך חוזק מעולם לא היה הצד החזק שלו.
.הוא מעד ונפל אחורה, כשראשו מכה בחוזקה על אחד הסלעים. לפני שאיבד הכרה הוא רק ראה שלולית של דם נצברת, וידע שזה הסוף.
 
הוא התעורר כמה שעות אחר כך, בלי זכר לננס או לחיית הטרף, ואיכשהו על אף הדם הרב שנזל, הוא היה בסדר גמור, כשבדק את הפצע זה הרגיש כמו חתך שטחי.
מקרה דומה קרה לו יום אחר כששמע זעקה מעומקי היער, וראה בן אדם שטובע בבריכת בוץ. הוא הצליח למשוך את האדם החוצה, אך גילה שעקצה אותו עלוקה רעילה.
לפי השמועות, תוך מספר שעות לכל היותר הרעל מגיע ללב וגורם למותך.
מאז אותו יום עבר עשור.
 
מלבד אנשים אקראיים שקיקלבאק היה עוזר להם בעומקי היער, לא היה לו עם מי לדבר, אז הוא התחיל לדבר עם עצמו.
עם הזמן, ה"עצמו" הזה פיתח אישיות שונה לגמרי, היה לה קול נשי, והיא הייתה ממליצה לו להסתובב ביער, ולשמור על הדרכים שלא יבוא רוע על אף אחד מהעוברים בדרך.
היא לימדה אותו אלפית, ואיכשהו תמיד כשדיבר איתה היה סלמדרה שזחלה לידו.
בשיחות איתה הוא חש איך דמו משתנה, וכוח בלתי נראה עובר בידיו. היא העניקה לו עוצמות שלא ידע קודם לכן.
אם כבר להיות משוגע, חשב, אז יש אשליות גרועות מאלו.
מדי פעם, מחשבות אפלות עלו בראשו, חזיונות של חושך המשתלט על העולם, על שורשים הנעים בחשיכה וננעצים בלבבות האדם, וכל הטוב והירוק שמסביבו הופך שומם וקמל.
ובתוך כל השממה, זוג עיניים מרחפות מביטות בו מן האפלה, ומצביעות עליו. כאילו הוא האחראי לכך, או אולי, שהיה בכוחו למנוע זאת.
 
בחלוף השנים, הבין קיקלבאק ש"עצמו" לא היה סתם פיצול אישיות, אלא רוח עתיקה, אחת מה"רוחות הישנות" שמרחפת ביער העתיק, שחשה בתשוקה האמיתית של קיקלבק אל הלא נודע, אל הדרך
שטרם נלקחה, ולהיות נקודה של אור בתור יער אפל.
רגע ההתגלות היה כשהקול קרא לו לעבר עומק היער, שם מצא אלפית שדוב שיסע את פלג גופה העליון. תחילה הוא נרתע מהדם, אך הקול קרא לו לשים את ידיו על פניה,
ולאחר שעשה זאת, אור גדול זרח ממנו ופניה היו כחדשות. היא אמרה ששמה אנדליה, ושם אי פעם יזדקק למחסה, שיחפש אותה בסלניויאן.
אז, הוא הבין, שאין זה רק הקולות בראשו, שהוא לא משוגע כמו שחשב, אלא יש לו תכלית, יש לו משימה, והוא לא לבד.
לאלההיו שאיפות גבוהות לקיקלבק. בניגוד לרוב מאמיניה, קיקלבק היה יפה תואר וחד לשון, ורצתה להשתמש ביכולות האלו עבורה.
המבחן האמיתי לקיקלבק הגיע כשדסנה ביקשה ממנו לעזוב את ביתו ביער, את מקום הולדתו מחדש, ולצאת אל העיר הגדולה סנדפוינט.
שם, היא אמרה, אין די מאמינים, והגיע הזמן להפיץ את הבשורה.
 
קיקלבק בצער רב אך בהסכמה יצא אל העיר, ונרגש לראות את הקתדרלה החדשה שנפתחה. "זה, יום אחד, יהיה שלי. כלומר, שלנו", אמר קיקלבק.
הוא התחנך בקטדרלה, למד את דרכי האלים, ובזמנו הפנוי היה עומד על מספר רב של ארגזים בכיכר העיר, ומזמין את העוברים ושבים להתפלל לאלה.
על אף שמסירותו אינה מוטלת בספק, לא נעלמה תשוקתו של קיקלבק אל העולם הגדול שבחוץ,
והוא רק מחכה להזדמנות הנכונה, לפתוח במסע חדש מופלא